איזה אחוז מהתיק להשקיע במניות: לפי גיל, מטרה וטווח

השאלה כמה אחוזים מהתיק להחזיק במניות מנוסחת ברוב המקומות כשאלה של גיל, וזו נקודת המוצא שיוצרת את רוב הבלבול. הגיל אינו משתנה פיננסי בפני עצמו; הוא משמש כקירוב לטווח הזמן שנותר עד השימוש בכסף, וכקירוב ליכולת של המשקיע לייצר הכנסה נוספת אם התיק ירד.

הקירוב הזה נשבר בקלות. אדם בן שלושים שחוסך הון עצמי לדירה שבכוונתו לרכוש בעוד שנתיים מחזיק כסף בטווח קצר, למרות גילו הצעיר. אדם בן שבעים שחוסך סכום שמיועד להעברה בין דורית ואינו נדרש לו למחיה מחזיק כסף בטווח ארוך, למרות גילו. בשני המקרים הגיל מוביל למסקנה הפוכה מזו שנגזרת מהנתונים עצמם.

מכאן שהשאלה המדויקת אינה מהו האחוז המתאים למשקיע, אלא מהו האחוז המתאים לכל סכום ולמטרתו. אותו אדם עשוי להחזיק קרן חירום ללא רכיב מנייתי כלל, וסכום נפרד לטווח של עשרים שנה בעל אופי שונה לחלוטין, ואין בכך סתירה.

כלל אצבע	מה הוא אומר	הביקורת המקובלת
מאה פחות הגיל	משקל מנייתי שווה למאה פחות גיל המשקיע	נוסח כשתוחלת החיים הייתה קצרה יותר, ומייצר חשיפה נמוכה לטווחים ארוכים
מאה ועשר או מאה ועשרים פחות הגיל	גרסה מעודכנת המתאימה לתוחלת חיים ארוכה יותר	מתקנת מספר אחד אך נשארת נוסחה שמתעלמת ממטרת הכסף
הגיל באגרות חוב	משקל האג״ח שווה לגיל המשקיע, והיתרה מנייתית	מניחה שרכיב האג״ח נטול תנודתיות, בעוד שהוא רגיש לשינויי ריבית ולסיכון אשראי
מסלול תלוי גיל	הפחתה מדורגת של החשיפה עם התקדמות הגיל	מתעלמת מהבדלים בין משקיעים בני אותו גיל ומיתר נכסיהם

הביקורת המשותפת לכל הכללים האלה אינה שהם שגויים בכיוון, אלא שהם מפשטים יתר על המידה. אף אחד מהם אינו מתייחס לשאלה למה נועד הכסף, מתי הוא יידרש, אילו נכסים נוספים קיימים למשקיע ומהי מידת התלות שלו בסכום הזה.

הפער הבולט ביותר הוא ההתעלמות מיתר הנכסים. משקיע שצבר זכויות פנסיוניות משמעותיות, מחזיק קרן השתלמות ובעל דירה נמצא בתמונה כלכלית שונה מאוד ממשקיע בן אותו גיל שכל נכסיו מרוכזים בתיק אחד, גם אם שני התיקים זהים בגודלם. הצורך לראות את כלל הנכסים כמכלול נדון במדריך כל הנכסים כתיק אחד.

המשתנה הראשון הוא טווח הזמן, והוא המשפיע ביותר. ככל שהמועד שבו הכסף יידרש רחוק יותר, כך גדל מרחב התמרון לשאת תנודתיות בדרך, משום שירידה זמנית אינה נפגשת עם צורך במימוש. ככל שהמועד קרוב יותר, כך גדלה המשמעות של אי הוודאות סביב שווי התיק במועד מסוים. ההיבט הזה מפורט במדריך אופק ההשקעה.

המשתנה השני הוא מטרת הכסף. סכום שמיועד למטרה קשיחה במועד ידוע, כמו תשלום ראשון על דירה או מימון לימודים בשנה מסוימת, שונה במהותו מסכום שנועד לצבירה כללית ללא מועד מוגדר. במקרה הראשון סטייה כלפי מטה במועד הלא נכון פוגעת ביכולת לבצע את המטרה, ובמקרה השני היא בעיקר משנה את קצב הצבירה.

המשתנה השלישי הוא סיבולת הסיכון, והוא מורכב משני רכיבים שנבדקים בנפרד. הרכיב הראשון הוא יכולת נשיאת הסיכון, שנגזרת מהמצב הכלכלי, מיציבות ההכנסה ומרמת התלות בכסף. הרכיב השני הוא הנכונות לקחת סיכון, שהוא נתון התנהגותי ואינו נגזר מהמצב הכלכלי כלל. כאשר קיים פער בין השניים, נהוג לבנות את התיק לפי המחמיר מביניהם, משום שמשקיע שאינו מסוגל להחזיק בתיק בירידה נוטה לפעול דווקא בעיתוי הפחות מתאים. אופן איסוף הנתונים האלה מוסבר במדריך שאלון צרכים ופרופיל סיכון.

הדרך המעשית להבין מה משמעות האחוז אינה לחשוב על התשואה הצפויה אלא על עוצמת התנודה. בתיק היפותטי שבו הרכיב המנייתי מהווה 60% מהשווי, ירידה של 30% בשוק המניות מתורגמת, בבידוד ולפני התחשבות בהתנהגות יתר רכיבי התיק, לירידה של 18% בשווי הכולל. באותו אירוע עצמו, בתיק שבו הרכיב המנייתי מהווה 30%, אותה ירידה מתורגמת לירידה של 9%.

המספרים היפותטיים ונועדו להמחיש את הכפל בלבד, אך הם מסבירים למה השאלה על האחוז המנייתי היא למעשה שאלה על גודל הירידה שהמשקיע מסוגל לשאת בלי לשנות את התוכנית. בשווקי המניות המפותחים תועדו בעבר ירידות משמעותיות מרמת שיא לרמת שפל, בין היתר בשנים 2000 עד 2002 וב-2008, וההתאוששות מהן נמשכה תקופות שונות. ביצועי העבר אינם מעידים על ביצועים עתידיים.

ההיפוך הזה של השאלה, מהתשואה שהמשקיע מקווה לה אל הירידה שהוא מסוגל לשאת, הוא ההבדל המרכזי בין כלל אצבע לבין קביעת מדיניות מסודרת.

הרעיון שמשקל הרכיב המנייתי יורד בהדרגה ככל שמתקרב מועד השימוש בכסף מקובל בספרות המקצועית ומיושם במסלולים תלויי גיל בשוק החיסכון הפנסיוני. ההיגיון פשוט: ככל שנותר פחות זמן לתקן סטייה, כך פוחת מרחב התמרון לשאת אותה.

הביקורת על היישום האוטומטי של הרעיון מתמקדת בשני דברים. הראשון הוא שההפחתה מבוצעת לפי גיל בלבד ולא לפי מצבו של המשקיע. השני הוא שבשלב הפרישה הכסף אינו נמשך כולו במועד אחד אלא לאורך שנים רבות, ולכן חלק מהתיק ממשיך למעשה לשאת טווח ארוך גם אחרי מועד הפרישה. הסוגיה הזו נדונה במדריך פרישה: איך בונים תזרים חודשי מתיק השקעות.

נקודה נוספת שנשכחת: גם כאשר האחוז היעד אינו משתנה, האחוז בפועל משתנה מעצמו בעקבות תנועות השוק. שמירה על משקל היעד מחייבת מנגנון איזון מוגדר, כמפורט במדריך איזון מחדש של התיק. פעולות מכירה במסגרת האיזון עשויות ליצור אירוע מס בהתאם לנתוניו האישיים של המשקיע, והאמור אינו ייעוץ מס.

בגוף בעל רישיון ניהול תיקים, האחוז המנייתי אינו נבחר על ידי הלקוח מתוך רשימה ואינו נקבע על ידי המנהל לפי שיקול דעת חופשי. הוא נגזר מהליך אפיון צרכים מסודר, נקבע כמשקל יעד עם רצועת תמרון סביבו, ומעוגן בכתב במסמך מדיניות ההשקעה שעליו חותם הלקוח. הגוף המנהל פועל בתוך הגבולות האלה, וחריגה מהם אינה עניין של שיקול דעת.

באוצרות, רצועת החשיפה המנייתית נקבעת מראש מול הלקוח, והטכנולוגיה שקוראת מדדי פחד נועדה לסייע בהתאמת רמת החשיפה בתוך אותה רצועה, כאשר ההחלטות מתקבלות בפיקוח מנהלי תיקים בעלי רישיון. משקיע שמתלבט מה משקל מתאים לכסף שברשותו יכול להתחיל דווקא מהשאלה למה נועד הסכום ומתי הוא יידרש, ולא מהאחוז עצמו.